רבי נחמן מברסלב לליל הסדר

ודע, שעיקר גלות מצרים הייתה מהסתלקות הדעת שנבעה מחסרון האמת. כאשר הנגזר מזה הוא פגם האמונה כי כאשר הדעת בשלמות, היינו יכול להשכיל ולהבדיל בין טוב לבין רע. ולפיכך, ודאי שירצה להתקרב לטוב, ואין טוב אלא התורה, שנאמר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו", וע"י כך תתחזק האמונה.
והנה ידוע, שכל מעשה בראשית היה בעבור ישראל שנקראים ראשית תבואתו שיבואו ויעסקו בתורה הקדושה שנקראת ראשית דרכו. שאם לא כן, יחזור העולם לתוהו ובוהו כבתחילה חס ושלום. כי אין העולם מתקיים ללא קיום התורה, כמו שכתוב (ירמיהו לג): "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
על כן, כל מטרתם של פרעה וחרטומיו הייתה לאבד אומה שלמה. לפיכך שעבדו את ישראל בשביל שלא יזכו לקבלת התורה. בתחילה עשו זאת 'בפרך' היינו ב'פה רך'. והנה, גלגל בעולם חוזר, ומי שיש לו שכל ודעת בקדקודו ורוצה לראות רואה בחוש ממש עין בעין, שמה שעשו לאבותינו במצרים רוצים לעשות לנו ולבנינו בגלות המר הזה!.
המצרים העבידו אותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ואילו אלו רוצים שנשקע בחומריות ובתאוות העולם הזה על ידי עבודה קשה, היינו שנהיה עבדים מודרניים, והעיקר שלא יפרו וירבו בגשמיות וברוחניות, חלילה וחס, שהרי ידוע שבכך גרמו לעם ישראל לרדת עד מ"ט שערי טומאה, ועוד קצת כמעט ולא היו נגאלים, חס ולשלום. ומי יודע, אולי בדורנו אנחנו גם נמצאים כבר במ"ט שערי טומאה, ודי למבין. ה' ירחם עלינו ויצילנו מידם!

על כן, היה צריך להחזיר את הדעת לישראל. וזאת הדעת תוחזר על ידי עשר המכות שהם בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות ה:), כמו שדרשו רז"ל: שאמר הקב"ה לאדם הראשון לאחר המאמר העשירי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי וכו' (קהלת רבה ז, י"ג). דעתך דייקא כי שיש דעת יש הכול, כמו שנאמר (תנחומא ויקרא, א:): "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". ולפיכך, הביא על מצרים עשר מכות למען ידעו בלבם כולם כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו ועושה בעולמו כרצונו וחפצו. ויש לשים לב, שבעשרה מאמרות שבהם נברא העולם נאמר: 'ויאמר אלקים' כי זה השם מורה על מידת הדין, כי בתחילה העולם נברא על פי מידת הדין, אך שראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם יכול להתקיים צירף את מידת הרחמים, כנודע. אך לעומת זאת בעשרת המכות נאמר: 'ויאמר ה'' כי זה השם הקדוש הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו מורה על מידת החסד, כי באמת מצד הדין ישראל לא התנהגו כשורה כנ"ל, ובהתאם למעשיהם לא היו זכאים לצאת ממצרים. אלא שהשם הטוב לכול עשה עם עמו וצאן מרעיתו חסדים אין סופיים בגאולת מצרים, וזה בחינת איתערותא דלעילא, היינו שגאלם ברחמים גדולים אף על פי שלא היו זכאים בדין. ואפשר אולי שבכך רצה להשריש ולהטמיע מחדש את הדעת בשלמות טרם קבלת התורה במעמד הר סיני, וממילא גם תתחדש ותתחזק בעם ישראל האמונה בא-ל אחד יחיד ומיוחד, כי יראו עין בעין את השגחתו יתברך עליהם בכל מכה ותתחדש ההכרה והידיעה, כי כוח מעשיו הגיד לעמו. ונתחיל בסייעתא דישמייא לבאר את עשרת המכות שסימנם: דצ"ך עד"ש באח"ב (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות) שהם בבחינה ורמז לעשרה מאמרות כנ"ל:

דם- ובמעשה בראשית כתיב (בראשית יד-טו): "ויאמר אלֹּקים יהי מְאֹרֹת ברקיע השמים - לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" וגו', ואולי מאמר זה כנגד מכת דם. כי הנה, המכה הראשונה הייתה שה' יתברך הפך את כל מימיהם של מצרים לדם. ומכיוון שרצו למנוע מישראל להיות עם קדוש, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר ט, ט-י): לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן וכו', לפיכך לקו המים בדם. וכן ידוע שכאשר לא שומרים על הקדושה והטהרה בסופו של דבר יש כוח ליצר הרע להשקיעם בתאוות העולם הזה עד שלבסוף מבטלם מהתורה. וזה דייקא שהפך מימיהם לדם כי הצבע האדום מסמל את המשיכה של העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) לתאוות העולם הזה, ובפרט מצרים שהיא בראשם כידוע. וזה בבחינת (בראשית כה): "הלעיטני נא מן הָאָדֹם הָאָדֹם הזה", היינו מרוב שעשיו היה אחוז בתאוותיו כפר בעיקר. וזה בחינה ורמז למאמר בראשית הנ"ל, כי אלו המאורות שברקיע השמים, היינו השמש והירח תפקידם להאיר על הארץ ולהבדיל בין יום ובין לילה בשביל שידעו את המועדים והימים, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, שהרי לולא זאת לא ידעו גם את זמן טבילתם וטהרתם שהיא על ידי המים. אבל בחסדיו הרבים של ה' יתברך עשה חסד גדול עם עמו וצאן מרעיתו והבדלם מן התועים ונתן להם מים בארץ גושן. ועוד, אפשר לומר אולי שמכיוון שבזה רצו לאבד אומה שלמה להיות עם קדוש, שטהרתו על ידי המים, מלקבל את התורה הקדושה שמשולה למים, כמו שכתוב (ישעיה נה): "הוי כל צמא לכו למים" - 'ואין מים אלא תורה' (ב"ק פב:). לכן לקו בראשונה דייקא במים, כי הם בבחינת התורה שנקראת גם 'ראשית דרכו' (משלי ח:), והיא שעמדה לאבותינו ולנו כנגד התאוות שבאים מצד היצר הרע וחילותיו. ואולי בזה נרמז להם שאין התורה יכולה להינתן למי שאינו בקדושה ובטהרה, כי רק כך אפשר לזנוח את תאוות העולם הזה שהם החמץ העיקרי בפסח בחינת הדם כנ"ל, ועל ידי כך יזכה לדעת להבדיל בין טוב לבין רע, כי עיקר הדעת הוא מיסוד המים בחינת תורה כנ"ל, כמו שכתוב (ישעיה יא): "כי מלאה הארץ דעה את ה' - כמים" וכו'.

צפרדע - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, כ): "ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה" וגו', ואולי מאמר זה כנגד מכת צפרדע. שהנה במכה זו העלה הקב"ה שרץ המים הגדל בטיט והיא הצפרדע שעלתה מתוך היאור, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא וארא, יד): רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה? אלא היו המצריים מכין אותה ומתזת צפרדעים הרבה. ועל ידי זה שרצו הצפרדעים בכל מקום בבית ובחוץ לפי שאמרו לישראל לצבור טיט לבניית הלבנים בשביל הפירמידות. וזה בחינה ורמז למאמר במעשה בראשית כנ"ל שהרי מכל שרץ המים נבחרה דייקא הצפרדע כי היא רומזת על הדעת, כמו שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה ז', י'): מאי ותעל הצפרדע? 'צִפֹּר דע', שיש בה דעה, שהרי בדעתהּ קידשה שם שמים בזה שעשתה רצון ה'. וזאת בעבור להחזיר לישראל את הדעת בעניין מסירות הנפש שיש למסור על ציווי ה' יתברך, כפי שדרשו חז"ל (שמו"ר פ"י, ג): שהיו הצפרדעים משליכות עצמן לתוך התנור, ומהם נשאו (למדו בדעתם) חנניה מישאל ועזריה קל וחומר בעצמן, וירדו לכבשן האש.

כינים - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, ט): "ויאמר אלֹקים יקוו המים וכו' ותראה היבשה" וגו', ואולי מאמר זה כנגד מכת כינים. כי היבשה נקראת ארץ היינו עפר, כמו שכתוב (בראשית יג, ט"ז): 'כעפר הארץ'. והנה דרשו חז"ל (שמו"ר פ"י, ז): על ששמו את ישראל מנקי חוצות ושווקים הפך עפר הארץ של מצרים לכינים בכל גבולם. ואפשר אולי שזה בחינה ורמז למאמר במעשה בראשית כנ"ל, כי אלו הכינים נבראו מעפר הארץ למען ידעו שאין השד (של החרטומין) יכול לבראות בריה פחות מכשעורה (סנהדרין סז:), אלא רק מי שאמר והיה העולם. ועל כן, במכה זו הודו יועציו של פרעה 'כי אצבע אלקים היא'.

ערוב - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, כד): "ויאמר אלֹקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו" וגו', ואולי מאמר זה כנגד מכת ערוב. כי ערוב הוא מלשון ערבוב, היינו הקב"ה ערבב את כל סוגי הבהמות והחיות וגם רמש האדמה והביא אותם על המצרִיִם להורגם. וכמובא במדרש (שמו"ר יא, ג-ד): שהמצרים ציערו את עם ישראל בכך שביקשו שיצודו להם דובים ואריות ונמרים, לפיכך הביא עליהם עופות וחיות מעורבבין (והבהמה בכלל חיה היא). ומכה זו היא פליאה גדולה כי מהיכן לחיות ולרמשים דעת ותבונה מי למיתה ומי לחיים? כמו שכתוב (שמות ח, יט): "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ", אלא זה למען ידע כל יצור כי אתה פעלתו ומלכותו בכל משלה. וזה בחינה ורמז למאמר במעשה בראשית כנ"ל שבו ברא חיות ובהמות ורמשים לעשות רצון בוראם בעת שיחפוץ, ובמקרה שלנו אף להיפרע מהרשעים. וזה בשביל שתתחדש הדעת כימי קדם בקרב עמו וצאן מרעיתו שיראו כי קיימת השגחה פרטית ומדויקת להפליא, כי ה' יתברך נמצא גם בקרב הארץ, שהרי מלוא כל הארץ כבודו, וברצונו גוזר ומקיים דבר שהוא כנגד הטבע.

דבר- ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, כט): "ויאמר אלֹקים הנה נתתי לכם וכו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וכו' לכם יהיה לאכלה", ואפשר אולי שמאמר זה כנגד מכת דבר שבה מתו כל מקנה מצרים. כי במאמר זה השווה מאכל העשבים והאילנות לחיות ולבני האדם, כמו שנאמר (שם): "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ", כי זה ייעודו ותיקונו של הצומח על ידי החי והמדבר, ועל כן הובהר לאדם שאסור לו להמית בריה ולאכול בשר וכו', כדברי רש"י ז"ל, אלא רק מן הצומח יהיה לאוכלה. אומנם מאוחר יותר, היינו לאחר המבול התיר לנוח ולבניו לאכול בשר בהמה, בעבור להביאם לתיקונם. אך המצרים אימצו לעצמם טעם אחר שהרי מכלל הבהמות והחיות לא היו עובדים אלא למזל טלה, כמו שנאמר (שם, מו, לד): "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן", כי היו בעבורם לאלוקים אחרים. ומפני זה היו אוסרים לשחוט את הצאן והבקר, ואלו הם דעות רעות אשר הם חולי הנפש האנושי כמובא במורה נבוכים (ג' מ"ו), כי היו בעבורם לאלוקים אחרים. לפיכך, מתו כלל מקנה מצרים למען יידעו כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, ולכל ברייה ביקום יש לה את הייעוד והתיקון שלה בהתאם לרצון ה' יתברך.

שחין - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, יא): "ויאמר אלֹקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי" וגו', ואולי מאמר זה בחינה ורמז כנגד מכה זו, כי שחִן (בכתיב חסר) אותיות נחש למפרע, והוא הגורם לחטא האדם הראשון. שכן ה' יתברך ציווה את הארץ להצמיח עץ פרי, היינו שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן. לפיכך, כשחטא האדם נפרע למפרע גם עוונהּ (רש"י שם). ופירש בעל 'הכלי יקר': לפי שראה הנחש שהארץ שינתה רצון בוראה, ואף על פי כן לא נענשה. על כן, מצא הנחש מקום לומר אל האישה 'לֹא מוֹת תְּמֻתוּן', אף אם תעבור על רצון בוראה כדרך שלא נענשה הארץ על מה שלא הוציאה עץ שטעמו כטעם הפרי וכו', ע"ש. כי בעבור שדיבר הנחש הקדמוני לשון הרע על הקב"ה לקה בצרעת. וכמוהו כפרעה היינו שדיבר בגנות הבורא יתברך ובישראל עמו שהם כבבת עינו של הקב"ה. לפיכך, פרעה לקה תחילה ולאחר מכן עמו בשחין פורח אבעבועות, וכמו שדרשו חז"ל (שמו"ר יא, ו): שלקה גופם בצרעת.

ברד- ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, ו): "ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים" וגו', ואפשר שזה המאמר רומז על מכת ברד. כי במכה זו ירד ברד חזק מאוד על המצריים ברד שלא היה כמותו בכל ארץ מצרים. שכן בתחילה, ה' יתברך נתן קולות היינו ברקים ורעמים, ולאחר מכן היה יורד הברד, שנאמר (שמות ט, כד): "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד", ודרשו רז"ל (שמו"ר יב, ח): שנעשה נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם. ונראה אולי שזו המכה רומזת על המאמר הרקיע הנ"ל כי שם התואר שלו נקרא שָמים, היינו מורכב מאש ומים כי כל קמץ מביא אל"ף, כלומר שָא - מים, היינו אש ומים שערבבן זה בזה וברא שמים. ואפשר אולי לומר שמלבד שרצה להקות את המצריים רצה גם לעורר את הדעת של עם ישראל, כי הברקים והרעמים מעוררים את האדם להשיב את הדעת ללב, בבחינת: 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ', שהרי בשומעו את הקולות יכנס פחד בלבו ויתעורר לרגע לחשוב על בוראו.

ארבה - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית כ"ו-כ"ח): "ויאמר אלֹקים נעשה אדם - פרו ורבו ומלאו את הארץ" וגו', ואפשר אולי שמאמר זה רומז למכת ארבה. כי תכלית הבריאה היא האדם, ולכן הוא צווה בפריה ורביה, כדי למלא את הארץ בבני חייל בצבא ה'. והנה, במכה זו שלחו המצריִם את הגברים לעבוד ולחרוש את האדמה יום ולילה, בעבור למנוע פריה ורביה מעם ישראל. ואפשר שזה העניין עוד נרמז לאברהם אבינו ע"ה בעת שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית כ"ב): "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" וכו', היינו כפל הריבוי במילה ארבה, רמז למכת ארבה שתבוא על מצרים, כי ידוע שהוא מתרבה מאוד ומהר. וזה בבחינת הריבוי שרצו המצריִם למנוע מזרעו של אברהם כנ"ל אך לא הצליחו, שהרי אל אפם וחמתם עם ישראל פרו ורבו בדרך על טבעית בבחינת ארבה, כמו שכתוב (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד", ופירש רש"י ז"ל על פי המדרש: שהיו יולדות שישה בכרס אחד. וכמו שדרשו חז"ל: שיבוא ארבה שנקרא: חילי הגדול, ויפרע ממצרים שבקשו לאבד את ישראל שמשולין כחיל ה' (מ' ילמדנו). וזה בבחינת המאמר נעשה אדם וכו' כנ"ל, כי האדם הוא בחינת אילן, כמו שכתוב (דברים כ, י"ט): "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", ובשביל להשלים את ענפי האילן צווה על פריה ורביה כי בזה יושלם אילן, ועל ידי כך מלאה הארץ בבני חייל בצבא ה' אשר עושים דברו, שהרי אין מלך ללא עם. ומכיוון שהמצרים במזימתם רצו למנוע את ישראל מפריה ורביה כנ"ל, ובכך לפגוע באדם ובפירותיו היינו בניו שהם בבחינת האילן וענפיו כאמור, לכן הביא עליהם ה' יתברך מכת ארבה על כל הארץ שכמוהו לא היה, כי לא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה אשר הותיר הברד, שנאמר (שמות י, טו): "וַיֹּאכַל (הארבה) אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ".

וכך נמצא, שבמכת ארבה הראה ה' יתברך כי הוא השליט בעולמו על ד' יסודות הבריאה שהם: ארמ"ע (אש, רוח, מים, עפר) ועל ידם מנהיג עולמו ועושה בהם כרצונו ואין עוד זולתו. שהרי במכת דם הראה את שלטונו על יסוד המים (שהפך יאורם לדם), במכת כינים על יסוד העפר (שברא את הכינים מעפר הארץ), במכת ברד על יסוד האש (שירד ברד ובתוכו אש מתלקחת), ואילו במכת ארבה השלים שלטונו על יסוד הרוח, כמו שכתוב (שמות י, י"ג): "וה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ - וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה", וארץ מצרים כוסתה בארבה. וכאשר ראה שהמצרים שמחים במכה זו כי עשו מהארבה מלוחים כדי לאכול ממנו, כי לא נותר להם כל ירק בעץ כנ"ל, מיד הביא שוב הרוח ויישא את הארבה, שנאמר (שם, י"ט): "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד". ולפיכך, המאמר היינו 'נעשה אדם' מתיישב ככפתור לפרח עם המהות של מכת ארבה, דהיינו השליטה על יסוד הרוח שהרי ידוע שהקדוש ברוך הוא יצר את האדם מעפר שצברו מד' רוחות העולם ונפח בו נשמת חיים, כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", ופירש התרגום 'לְרוּחַ מְמַלְלָא', וזאת הרוח היא המחיה והמקשרת את כולם, היינו את העפר שצברו מד' רוחות העולם, כי היא נאצלה מה' יתברך, כמו שכתב בעל התניא (חלק א, פ"ב) בשם הזוהר: 'מאן דנפח מתוכיה נפח', כלומר שכל חיותו של האדם בא מאותו כוח של נפיחתו של המאציל, ע"ש. וזה בחינת ד' יסודות הבריאה ארמ"ע כנ"ל, כי יסוד הרוח מחיה ומקשר את כל שאר היסודות, כידוע.

ועל פי האמור לעיל, יוסף ה' לי אור להבין למה צווה אותנו הקדוש ברוך הוא לספר לילדינו ולנכדנו את הניסים האותות והמופתים אשר התעלל ה' במצרים דייקא במכת ארבה ובכורות ולא לפני שאר המכות, שנאמר (שמות י, א-ב): "בֹּא אֶל פַּרְעֹה... לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", כי הבנים ובני הבנים שניצלו מגלות מצרים הם הם פירות האילן כנ"ל, אשר אותם ניסו פרעה ומצרים למנוע כדי שלא יושלם האילן, כאמור לעיל. ולכן, יש לנו בפסח מצוות עשה: 'והגדת לבנך' לבנך דייקא כי הוא ראשית פריו של האדם, ולכן זה יהיה בבחינת חוק לישראל, היינו לספר באזני בניך ובני בניך עד עולם, בעבור ההשגחה הפלאית של מי שאמר והיה העולם על נזר (כתר) בריאתו ותפארתו כי זהו עצם קיומו.

וזה שנאמר (שם): "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה''' דייקא במכת ארבה כי במכה זו תושלם הדעת. כי על ידי שהראה את שליטתו על יסוד הרוח כנ"ל, ובכך בעצם השלים אדון הארץ, ה' יתברך ויתעלה, את שליטתו בכל ד' יסודות הנ"ל, אשר עושה בהם כפי רצונו וברוח פיו יכול לשנותם בעת אשר יחפוץ. וזאת למען ידעו מצרים, ובעיקר גם צאן מרעיתו שהוא ה' ואין עוד מלבדו אשר שולט על ד' היסודות הנ"ל, כי הדעת היא עיקר מהות האדם שהרי היא המבדילה אותו מן הבהמה והחיה, שהרי בהם לא שייך דעה ודיבור. ועיקר הדעת הוא דעת של קדושה, היינו דעת תורתנו הקדושה, כי רק על ידה אפשר להבדיל בין טוב ורע ולבררו מתוך ד' יסודות ארמ"ע כנ"ל, ובכך בעצם תושלם הדעת כימי קדם. ודע, שעל ידי דעת דקדושה תתחזק האמונה כי האמונה היא נגזרת מהדעת, כאמור. ועל פי זה אפשר גם להבין למה לא נפרע מאותם רשעים שהיו באותו הדור של האמינו בה' יתברך ובמשה עבדו עוד לפני מכת ארבה, שהרי טרם הושלמה הדעת, וכאשר הושלמה הדעת לכלל ישראל כמבואר לעיל, ואלו אותם רשעים המשיכו שלא להאמין בגאולה, לפיכך מתו במכת החושך כפי שנבאר בהמשך, אי"ה. וכאשר זכו לדעת השלם יכלו להשיב את הדעת ללב, בבחינת (דברים ד, לט): "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", וממילא היו מוכנים לקבל את ציווי התורה בהר סיני ולעבוד את ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב, שזה כל תכלית יציאת מצרים.

חושך – ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א, ג): "ויאמר אלֹקים יהי אור ויהי אור" וגו'. והנה, החושך שבא על מצרים היה כפול ומכופל כי לא היה סדר יום ולילה על ידי צבא השמים היינו השמש הלבנה והכוכבים, עד שלא ראה איש את אחיו. והטעם העיקרי למכה זו הוא שהיו בעם ישראל שלא האמינו בה' ובמשה עבדו, כפי שדרשו חז"ל (שמו"ר י"ד, ג): שהיו פושעים בישראל שהיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת עד שמתו ארבעה מתוך חמישה, היינו שמונים אחוז מהעם שהרי ידוע שהקב"ה חוקר לב ובוחן כליות. וזאת, למען יידעו וייראו כי אין העולם הפקר אלא יש שכר ועונש והכל כבחירתו ומעשיו של האדם. ועל ידי שהחשיך את מצרים עד שיָמוּש חושך, כלומר היה אפשר למשש את החושך, בזה הוכיח שוב שהעולם לא קדמון אלא ברצונו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ואם תקשה מהיכן היה אור לישראל בעת מכת החושך, כמו שכתוב (שמות י, כג): "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם", שהרי מצאתי שכתב רבנו בחיי על התורה בפסוק בבראשית 'יהי אור ויהי אור' שיש שני אורים היו: הראשון, האור שמשתמשין בו בעולם הזה, הוא אור חמה ולבנה. והשני, האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. ואל תתמה ותאמר והלא לא נבראו המאורות עד יום רביעי, כי המאמר ביום רביעי הוא שגזר שיאירו למטה לארץ, זהו שאמר (בראשית א, טו): "להאיר על הארץ" שהרי ביום ראשון לא היו מגיעין האורה למטה כי אם ברקיע, עדכת"ד ע"ש. וכן ראיתי שדרשו חז"ל (מדב"ר טו, ט): אמרו ישראל: (תהלים מג): "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי", גדול אורו של הקב"ה, החמה והלבנה מאירים לעולם, ומהיכן הן מאירים? מזיקוקי אור של מעלן הן חוטפין וכו', גדול האור של מעלן שלא נתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה, שנאמר: (דניאל ב): 'ידע מה בחשוכא', וכו'.

ועתה אפשר להבין, שכן אומנם ה' יתברך הביא חושך על מצרים כנ"ל על ידי שהאור העליון בעצם לא הדליק את החמה להאיר על הארץ, וממלא גם את הלבנה כי אור הלבנה בא מהחמה כידוע, אבל האור העליון הוא היה הווה ויהיה קיים לעולם והוא שהאיר ויאיר לבני ישראל בכל דור ודור. כי זה האור הוא בבחינת התורה כי אורה (אותיות אור ה') זה תורה (מגילה טז:), וזה האור הוא כולו טוב, בבחינת (תהלים לא, ב): "מה רב טובך אשר צפנת" וגו', וזהו האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, היינו על ידי יראתם יעמלו בתורה ויזכו לאותו אור שהוא כולו טוב, כמו שכתוב (אבות ו, ג): ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו". נמצא, שבשתי המכות דם וחושך התעשרו עם ישראל כי במכת דם - מכרו בכסף מים למצרים, ובמכת חושך - שאלו ממצרים כלי זהב וכלי כסף, כי במכת דם היה מים לבני ישראל שהם בחינת תורה ובמכת החושך היה אור לישראל כנ"ל. ועל ידי כך גם התקיימה הבטחתו של הקב"ה 'ויצאו ברכוש גדול', רצה לרמוז כי מי שעוסק בתורה יזכה לאורך ימים ושנות חיים בעושר וכבוד, בבחינת (משלי ג): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד".

מכת בכורות - ובמעשה בראשית אמרו חז"ל שהמאמר העשירי הוא: 'בראשית ברא אלוקים'. ונראה לי שמכה זו רומזת על המאמר הנ"ל. שכן בכל שאר המכות פתח באמירה תחילה: 'ויאמר ה'' שזה בבחינה שפתח בכל מאמר 'ויאמר אלוקים'. וכשם שלא קדמה אמירה למאמר העשירי כנ"ך כך גם לא קדמה אמירה למכה העשירית היינו בכורות, שנאמר (שמות יב, כ"ט): 'ה' הִכה כל-בְּכוֹר בּארץ מצרים', שבה מתו בכורי מצרים מאדם ועד בהמה כולל בנו בכורו של פרעה, כמו שכתוב (תהילים עח, נא): "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם - רֵאשִׁית אוֹנִים" כי הבכור נקרא ראשית. ואף על פי שהיו המצרים מתחבאים בתוך בתיהם של עם ישראל כי ראו שהם מסמנים את המזוזות והמשקוף של הבית בדם הפסח בשביל שיהיה אות וסימן למשחית לפסוח מעל בתיהם. אבל הם לא ידעו כי ה' יתברך הוא היחיד שיכול להצביע מי ומי ההולכים, כמו שכתוב (ב"מ, סא): שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. ומכה זו היא בבחינת המאמר העשירי 'בראשית ברא' כמו שדרשוהו רז"ל (ירמיהו ב:): ובשביל ישראל שנקראו 'רֵאשִׁית תבואתו' היינו ישראל שהם בבחינת בנו בכורו של הקב"ה, כמו שכתוב (בראשית מט): 'בני בכורי וראשית אוני'. וזו המכה היא עשר במספר דייקא כדי לקיים את מה שנאמר (פ' אבות ה): להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וזה עשר מכות דייקא ולא פחות או יותר כי שם הוי"ה, ברוך הוא וברוך שמו, במילוי יודין (יו"ד ה"י וי"ו ה"י) עולה כמניין 'חסד', וזה בחינת (תהילים פט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", היינו שעל ידי עשרת המכות שהיו בחסד וברחמים שהם בחינת עשרה מאמרות שנברא העולם כנ"ל, יצאו עם ישראל ממצרים לעולם טוב יותר, כי קיבלו את התורה הקדושה וראו עין בעין את נפלאות ה' יתברך, שנאמר(מיכה ז, טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".


חג פסח כשר ושמח לכל בית ישראל ושנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים במהרה בימינו, אמן.